בית בן-יהודה

נקרא על שמו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית. הבית הוקם בשכונת ארנונה-תלפיות בירושלים בשנת 1922 ונועד להיות מעונו הפרטי החדש, אולם בן-יהודה נפטר באותה השנה זמן קצר לפני שהבית הושלם. אשתו חמדה גרה בבית עם הילדים עד שנפטרה ב-1951. במהלך השנים הפכה חמדה את המקום למרכז להנצחת מפעלו של בן-יהודה, בו נערכו כתביו והופקו חלקי המילון שלא התפרסמו בחייו.

בתחילת שנות ה-60 העבירה משפחת בן-יהודה את הבית לידי עיריית ירושלים במטרה. בשנת 1971 החליט ראש העיר טדי קולק, למסור אותו לארגון המתנדבים הגרמני "אות הכפרה והשלום". הארגון מביא ארצה צעירים ומבוגרים מגרמניה לפעילות התנדבותית במוסדות סעד ורווחה ובמפעלי הנצחת השואה במטרה להושיט יד ולהציב סימן של כפרה מעל פשעי הנאצים. הבית משמש את מטה הארגון בישראל מאז ועד היום.

בתמונה משמאל: דר' אליעזר בן-יהודה (הנכד) בטקס הנחת מזוזה בכניסה לבית.

אליעזר בן יהודה (1858 – 1922)

אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית נולד לפני כ-150 שנה, ב-7 בינואר 1858 בעיירה הליטאית לוז'קי ושמו היה אליעזר יצחק פרלמן. החל מגיל שלוש למד תורה (ותלמוד ועסק בלימוד) ועברית ( של כתבי הקודש) על ברכי אביו. אחרי מות אביו, בהיותו בן חמש למד ב"חדר". אימו, שהועידה אותו לרבנות, שלחה אותו ללמוד בישיבה. שם נחשף לראשונה לרעיונות ההשכלה (והציונות). עם התפשטות הרעיונות על לאומנות בקרב עמי אירופה הפך גם הוא תומך נלהב לרעיון שגם ליהודים יכולה להיות מדינה בארץ ישראל שם יוכלו לחיות תוך שמירה על זהותם ותוך מימוש שפתם ותרבותם.

בשנת 1876 עזב בן יהודה את רוסיה והחל ללמוד רפואה בפריז, כדי שיהיה ביכולתו להתפרנס (להציע עזרה מעשית כרופא לעולים חדשים המגיעים לארץ ישראל) ובו-בזמן לעסוק בענין תקומת ישראל בארצו ובלשונו, בארץ אשר הייתה עדיין פרובינציה באימפריה העות'מאנית. ניסיונותיו הראשונים לשכנע אינטלקטואלים יהודים אחרים, בדבר האפשרות להחיות את העברית כשפת הדיבור בארץ האבות, לא השיגו תוצאות, למרות שכבר בתקופת לימודיו נוכח לדעת, כי העברית (התנ"כית) משמשת שפת תקשורת בין יהודים בחיי היומיום. בשל מחלת השחפת שלקה בה, הוא הפסיק את לימודיו ומאז הקדיש את מרצו לפעילות ציבורית. בשנת 1879 הוא פרסם מאמר שקרא לתחייתה של מדינה עברית הדוברת בשפה העברית, אותה ראה כמקשרת בין כל היהודים בעולם. רעיון זה נתקל בהתנגדות מרה מצד חוגים חרדיים, שראו בו "יהודי קיצוני ללא דת". עבורם העברית היתה שפת קודש בלבד זה 2000 שנים, שיוחדה לעבודת האל, ואסור להשתמש בה למטרות חול. הם דחו כל שימוש בעברית שלא לשם שמיים. גם חזונו של בן יהודה להקמת ארץ מולדת, שתהיה מקלט לכל יהודי העולם, עורר דאגה בקרבם בשל אמונתם שתקומה תבוא רק עם בוא המשיח.

ב-1881 הגיע בן יהודה עוד לפני אנשי ביל"ו, בעלייה הראשונה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הוא החל להפיץ את רעיונו על עם יהודי דובר עברית בארץ הקודש. בראשית דרכו החל לכתוב עיתון חדשות עיברי – אך בסוף המאה ה-19 התגוררו בירושלים, חברון, צפת וטבריה – ארבע הערים הגדולות של (פלשתינה) ארץ האבות כמה אלפי יהודים בלבד, ברובם אדוקים מאוד, בלתי מעורבים מבחינה פוליטית ועניים. מהרגע הראשון בארץ ישראל דיברו בן יהודה ודבורה רעייתו עברית בעקביות, והדבר צלח בידיהם למרות המחסור באוצר המילים של מושגים מודרנים. כשנולד בנו הבכור בן-ציון (אשר נודע לימים בשם איתמר בן אב"י) דרש בן יהודה מאשתו דבורה שתדבר עם התינוק אך ורק עברית, להבטיח שהעברית תהיה שפת-אימו היחידה. בביוגרפיה אודות איתמר בן אב"י, ספר קלאסי לילדים ונוער בישראל – מסופר כיצד בן יהודה התפרץ בזעם כשראה את אשתו יושבת ליד מיטת הפעוט ושרה לו שיר ערש ברוסית. בשנים לאחר מכן חידש בן יהודה, בעקבות מחקר שורשי השפה במיטב הספריות באירופה (לימודי בלשנות אינטנסיביים), ובד בבד עם גידולם של ילדיו, מספר רב של מילים כגון גלידה,עיתון, מילון, אופניים וממחטה, אשר לא היו קיימות קודם לכן.

בן יהודה היה משוכנע שבאמצעות הילדים תהפוך השפה העברית לחלק טבעי מתרבות הארץ וכך ראה את תפקידו העיקרי בהקמת מערכת ארצית של בתי הספר. ב-1882 היה בן-יהודה למורה בבית ספר אליאנס – "כל ישראל חברים" בירושלים, הראשון מבין מוסדות החינוך בעולם שהחלו ללמד בעברית גם את המקצועות החילוניים, למרות המחסור בספרי לימוד מתאימים ובעיקר המחסור באוצר מילים – שעליו אליעזר התגבר על ידי חיבור ספרים וקביעת מילים שלא היו קיימות עד עצם אותו יום.

למרות הכול, הישגיו של בן יהודה בשנים הראשונות היו מעטים. רק מספר מצומצם של משפחות פעלו לפי דרכו ודיברו עברית בלבד בין כותלי ביתן. יישובים דוברי עברית כמו ראשון לציון, נותרו היוצא מן הכלל. בשנות ה-90 של המאה התשע-עשרה החריף העימות עם המיגזר החרדי עד כדי כך שהקהילה החרימה אותו. בשנת 1891, שישה חודשים לאחר פטירתה של רעייתו דבורה, נשא בן יהודה את אחותה חמדה לאשה. חמדה היתה מעורבת בפעילותו הציבורית של בן יהודה ותמכה בהתבדלות מן הדתיים. (בשל קריאתו החוזרת ונשנית להפוך את השפה העברית לשפת היומיום בארץ ישראל, ראה בו הממשל העות'מאני איום על שלטונו והוא נאסר למשך שנה) .

עם הצלחת מפעל ההתישבות, ככל שמספר החלוצים גדל – גדל גם מספר דוברי השפה ותומכי רעיון התקומה. בראשית המאה העשרים, בזמן העלייה השניה לארץ ישראל, התפשטה "מלחמת השפות" ומצאה הד ציבורי רחב יותר, ובהדרגה הפכה העברית לשפה המדוברת בקרב אנשי היישוב היהודי ואנשי התנועה הציונית. פועלו של בן יהודה בחיבור המילון העברי, שהושלם אחרי מותו בידי אלמנתו חמדה ובנו אהוד, היה בעל חשיבות מכרעת במערכת החינוך ביישוב, טרם הקמת המדינה. המילון, הכולל 17 כרכים, מהווה עד היום בסיס למילונאות העברית. עם זאת, התפתחותה של השפה היתה רק חלק מפועלו בארץ ישראל. יחד עם תומכים מעטים הקים בן יהודה את חברת "תחיית ישראל" שמטרותיה היו בנייה ואיכלוס הארץ, הנחלת העברית כשפת יומיום ליהודים, פיתוח ספרות עברית מודרנית וטיפוח מדע יהודי לאומי, חינוך לאומי הומניסטי ויצירת חברה עצמאית מבחינה כלכלית.

בשנת 1909 עם ייסודה של תל אביב, העיר העברית הראשונה, החל לפרוח רגש חיים ישראלי חדש. בעוד שהעברית נתפסה כקשורה לקדמה, לחילוניות ולציונות – ובקיצור: למודעות עצמית יהודית חדשה – הזכירה היידיש את הגטאות של מזרח אירופה, דיכוי ועוני. ב-16 בדצמבר 1922, מספר ימים לאחר שהעברית הוכרה בידי המנדט הבריטי כשפתם הרשמית של היהודים בארץ ישראל, נפטר בן יהודה ממחלת השחפת. רחובות רבים בערי בישראל נושאים את שמו של מחייה השפה העברית (ועל שם בנו, היהודי הראשון שנולד בישראל כשהעברית שפת אמו).

(quoted from: Dr. Mordechay Mishor, Dena Ordan: Eliezer Ben Yehuda (1858-1922) – Reviver of Spoken Hebrew.)

"לפני בן יהודה יכלו יהודים לדבר עברית, אחריו הם עשו זאת"
(ססיל רות', היסטוריון יהודי באוקספורד, אנגליה)